סאוואדי קה (שלום בתאילנדית) לכולם
לא התעצלנו והבאנו לטיול סרט על גאנדי ושני ספרים על הודו, ועכשיו אנחנו יודעים מה גאנדי עשה בשביל הודו וקצת על מה שהולך בהודו בימינו. הממשל פה מושחת עד העצם, הבן-אדם הפשוט בקושי מקבל הזדמנויות לשיפור חייו, העשירים - מאד עשירים והעניים- מאד עניים, אז איך אפשר לצפות מהאנשים לא להרוויח כמה שיותר על גבם של התיירים?! אלו היו כמה מילים על הודו, ועכשיו בחזרה אלינו
שמונה ימים בילינו בצפון הודו - ברישיקש. משהוא מאד מוזר קורה פה ברישיקש. יש כאן המון מטיילים, מארופה, רוסיה , אוסטרליה וכמעט כולם מתהלכים עם ראסטות ועטופים בשמיכות (זו האופנה פה כנראה) - אלה שאין להם ראסטות, נראים כאילו שכחו לחפוף חודש לפחות. הכל מאד רגוע כאן, כולם מסתובבים ומהרהרים על קיומם בעולם. כן, כן - גם אנחנו נשאבנו לתוך השלווה. כל בוקר מתחילים בכוס מים ויוגה, בערב - פעם מדיטציה ופעם - שוב יוגה. בין לבין יושבים בבתי קפה ומנהלים שיחות ברומו של עולם. על גאנדי, על הקאסטות בהודו, קומוניזם וקפיטליזם, על המהות של יוגה... מי אתם ומה עשיתם לאור ודימה?! מה קרה לאור ודימה שיושבים בפאב ומנהלים שיחות על כסף והשקעות (כשהם לא שקועים בסמארטפונים שלהם)
לגבי יוגה - התאהבנו. שוקלים ברצינות להמשיך גם בארץ. אני אוהבת במיוחד
את הקטע שבתחילת השיעור כולם יושבים עם עיניים עצומות ומזמרים מזמורי בהינדי - זאת אומרת המורה שר משהוא, וכולנו חוזרים אחריו. רוב התלמידים בשיעור, יודעים פחות או יותר מה הם עושים - רק אני ודימה נכים. אני לא גמישה מספיק ברגליים ודימה בקושי מסובב את חלק הגוף העליון. אבל המורים מאד חמודים, אחד מהם הגדיל ראש ובא להראות לי תרגיל מתיחה לרגליים. לפני ששמתי לב, הוא תפס לי את הרגל, קיפל אותה, משך את העקב למעלה ודחף את הברך לרצפה. יאאאאייי!!! - זו צרחה שהבאתי בראש, ובקול רם אמרתי - "אה, כן, אני מרגישה את המתיחה, תרגיל טוב" , ובראש - אי, אי,אי, תעזוב כבר את הרגל יא מניאקפה ברישיקש, התרגלנו להודו והצלחנו לראות את היופי שבדברים הקטנים:
אין כאן בשר ואלכוהול - יופי, ננקה את הגוף
החדר שלנו דוחה ומגעיל - אה, זה לא פריז כאן, זה הודו
המיטה שלנו זה קרש שעטפו אותו בבד - סבבה, טוב לגב
קור כלבים בחדר בלילה - יופי, נתחשל
יוגה זה כואב וצריך לסבול שעה וחצי - מעולה , מקבלים את הכאב באהבה
אני אפילו לקחתי קורס רייקי - זו מין שיטת ריפוי כזו, אם מישהוא יהיה מעוניין, אני אספר לו אחר-כך
כן, כן - רוחניות זה אנחנו. אפילו
רק התרגלנו להודו וכבר ארזנו מטלטלינו ונסענו לתחנת הרכבת, כדי להגיע לניו-דלהי ומשם לתאילנד. באחת-עשרה בלילה אנחנו נכנסים לתחנת הרכבת ומגלים המוני אנשים שוכבים על הרצפה, עטופים בשמיכות וישנים שנת ישרים. בסופו של דבר, מצאנו פינה קטנה והתמקמנו בה, כדי לחכות לרכבת שלנו. פתאום אני רואה שבפינה מולנו, התמקמה לה חולדה שחורה, בגודל של בערך 20 ס"מ, ועכשיו היא החליטה לצאת לסיבוב בתחנה. החולדה, התרוצצה לה, עלתה על אנשים ישנים, טיפסה על ספסלים, עוד שנייה ישבה לאנשים על הכתפיים, וכולם - מה זה רגועים. גם אני הייתי רגועה כמובן, רק אמרתי לדימה שיגן עלי, אם היא תחליט לבוא לכיוון שלנו. דימה נעמד ואמר "אין בעיה בובה" ובאותו הרגע, החולדה פצחה בריצת אמוק לכיוונו של דימה. ברגע המפגש, תגובתם היתה כמעט זהה - שניהם קפצו לאחור וצווחו, רק שהחולדה ישר ברחה לכיוון אחר ודימה נשאר לעמוד במקום. בקרב הזה דימה ניצח... כי הוא גבר והחולדה - סתם ילדה
אחרי שלקחנו כמעט כל אמצעי תחבורה שידוע לאדם (ריקשה, רכב, רכבת, אוטובוס, מטרו, מטוס) הגענו לצפון תאילנד, לעיר בשם
צ'אנג-מאי, וקיבלנו הלם תרבות. 16 יום בהודו ושכחנו מה זה מדינה מסודרת. יש פה כבישים ומדרכות, אף אחד לא צופר, הרחובות נקיים, ואין משפחות של 3 דורות אשר חיות לצידי הכביש. מה זה ?! תאילנד זו מדינה ממש מערביתהיה לנו קצת עצוב, כשהבנו שעברנו ממדינה אותנטית, בלתי מתפשרת ולא מתרפסת בפני האנשים שבאים לטייל בה, אל מדינה שבעקרון מכרה את נשמתה לתייר.
אבל ממש טיפ-טיפה עצוב, כ תאילנד מטורפת!! ומי אנחנו שנתלונן על כל הטוב שיש למדינה הזו להציע
בהודו שילמנו 25 שקל לחדר, או 50 ולפעמים גם 100 ותמיד קיבלנו חדר מגעיל, עם זרם מים של שלוש טיפות. בצ'אנג מאי שילמנו 70 שקל ויש לנו חדר מעולה, שבארופה היינו משלמים עליו 70 יורו. בכלל, איבדנו כאן כל פחד. בקושי אוכלים במסעדות - טעמנו כבר את כל סוגי האוכל שמוכרים פה בבאסטות ברחוב. ב20 שקל אכלנו - אגרול , מרק נודלס, פטריות עטופות בבייקון, כדורים של בשר בלתי-מזוהה, תירס, כוס של תות-שדה ובננה-לוטי (זה חתיכות של בננה עטופות במופלטה) - וכל זה ברחוב. בקיצור - זול פה וטוב פה
לאחר כל הרגיעה הזו ברישיקש, היו לנו קוצים בתחת, ויום אחרי שהגענו לצ'אנג-מאי, יצאנו לטרק של 3 ימים. הטרק היה ממש קליל, כל יום שעתיים-שלוש הליכה בלבד. הולכים בג'ונגל, רואים
מפלים, ובלילה ישנים כולם ביחד, בבקתות ענקיות, בכפרים אשר בג'ונגל. ביום האחרון היינו בחוות פילים, ומה לא עשינו לפילים האלה - האכלנו אותם, לקחנו אותם לטיול בג'ונגל, שטפנו אותם - נראה לי הם היו צריכים לשלם לנו על זה ולא להיפך. אני חושבת שהפיל שלי היה מצונן, כי הוא כל הזמן עשה רעשים מוזרים והשפריץ משהו מהאף. זה קצת מגעיל כשבן-אדם מתעטש עליך, אתם יכולים לדמיין איך זה כשפיל עושה את זה?! חוץ מזה , ביקרנו בכל מיני מקדשים בודהיסטיים (בודהיזם זו הדת העיקרית בתאילנד) ועשינו טיול של יום לשמורת טבע (זה היה סתם בזבוז זמן).ביום האחרון שלנו בצ'אנג מאי, החלטנו ללכת לממלכת הנמרים. כפי שמשתמע מהשם, זה מקום עם מלא נמרים, וטוענים שהם לא מסוממים, אלא ממש מאולפים
בהתחלה נכנסנו לאזור של הבייבי-נמרים (3-5 חודשים) בכוונה ברורה, לתפוס אותם, לחבק אותם ואולי למשוך להם באוזניים (ברוסית - פוצ'מרית), אבל מה, גם בתור תינוקות, זו חיה די מפחידה. איזה לחבק אותם, בקוש ליטפנו אותם בעדינות, וגם - רק את אלו שישנו. אפילו כשנמר תינוק נוהם עליך - זה מפחיד
אחרי אזור התינוקות, מיהרנו לאזור הנמרים הבוגרים. איך שנכנסתי לכלוב, קפאתי על מקומי. יושב שם נמר ענק ומסתכל לי ישר בעיניים! בעדינות סובבתי את ראשי לדימה ולחשתי - הנמר הזה
מסתכל עליי. לדימה היה חיוך קפוא על הפנים והוא לחש בחזרה - הוא מסתכל עליי גם. אבל, אל דאגה, תוך דקה הנמר איבד בנו עניין, ובעידודו של אחד המדריכים הלכנו להסתובב בכלוב. לאט ובעדינות התקרבנו לנמרים מאחורה, ליטפנו להם את הטוסיק ומשכנו להם בזנב. עשינו בערך מיליון תמונות ופינינו מקום לתיירים מתלהבים אחרים.עכשיו אנחנו בקו סמוי - אחד מאיי תאילנד. יותר מדי טוב פה, פוחדים להתרגל. לקחנו חדר בריזורט של חמש כוכבים, במחיר שבאילת משלמים על חדר בהוסטל הכי גרוע. והשאר בתמונות
יאללה ביי
