Discovering India!

---

---

שלום לכולם!
אז אנחנו בהודו. לפני מספר ימים הייתי מתחילה במילים שהכל דפוק בהודו, אבל עכשיו אנחנו מרגישים אחרת. טוב, נלך לפי הסדר.
הדברים בהודו לא עובדים כפי שאנחנו - בעולם הנקי והמסודר שלנו - מצפים שהם יעבדו. יש כאן באלגן מטורף!! בכבישים שורר כאוס - מכוניות, רישקות, אופנועים, אופניים, כולם צופרים בלי הפסקה, עוקפים, נכנסים לנתיבים נגדיים - הכל הולך כשאין חוקי תנועה. הזוהמה והלכלוך שולטים בכל. קקי של פרות , כלבים, בני אדם, הכל מתערבב בהרמונה ברחוב ולאן שתלך, ריח של שתן מלווה אותך בדרכך. אנשים חיים בעפר מתחת לברזנט בשולי הכבישים וילדים קטנים ומלוכלכים מקבצים נדבות. לכל זה מצטרפים הנכים וקטועי הגפיים, שמקשטים את הנוף של הודו.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאנחנו לא מבסוטים מהודו, וגם כל הדברים שתיארתי לא מפריעים לנו. לכל זה היינו מוכנים. רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון- הרמאות שאנחנו הולכים להיות קורבן לה.

אז מה עבר עלינו מאז שהגענו?!
יצאנו מהבית ב 2 בבוקר וב 4 בבוקר שלמחרת נחתנו בדלהי. עייפים, שבורים ותמימים, אנחנו לוקחים מונית משדה התעופה ונותנים לו את הכתובת של המלון שלנו במיין-באזאר (זה אזור כזה שכל התרמילאים נוסעים אליו, בגלל שהוא זול). הנהג מסתובב מסתובב, מגיע לאיזה רחוב חסום, מודיע לנו שהרחוב סגור ואי-אפשר להגיע

למלון ולוקח אותנו לאינפורמיישן סנטר. שם משכנעים אותנו שכמה רחובות במיין-באזאר סגורים ומציעים לנו מלון אחר, פי 2 יותר יקר (לא לדאוג- זה עדיין 50 שקל). נו, מה אנחנו נעשה?! טוב, בסדר, נסענו למלון שהציעו לנו.
יום למחרת, אנחנו יוצאים לרחובות דלהי ומגלים זיהום אויר מטורף ומלא הודים מציקים שמנסים למכור לנו כל מיני שטויות במחיר משולש.
לוקחים מונית לסוכנות טיולים במטרה לנסוע לראות את הטאג' מאהל או לנסוע לצפון - או בכלל להבין איך הכי טוב להתנייד בהודו. ושם מספרים לנו ספורים, מראים שהרכבת פנוייה רק בעוד שלושה ימים וכו' וכו'. מפה לשם משכנעים אותנו לקחת נהג לטאג' מאהל שייקח אותנו גם לכמה ערים במחוז ראג'סטן ויביא אותנו עד פושקר - עיר חמודה בראג'סטן.

האמת חשבנו הרבה אם ללכת על זה או לא - אבל מה?! גם הינו באיזה חור בדלהי, גם כל נהג מוניתריקשה לקח אותנו לאן שבא לו - איבדנו כל אמון בבני-אדם! אז יאללה החלטנו ללכת על זה. האמת, זה הה מאד נוח והיה לנו אחלה נהג חמוד שלקח אותנו לטאג' מאהל ולג'אדפור (עיר בראג'סטן) ועצר במקומות מגניבים ולקח אותנו למסעדות טובות והכל היה עשר. הבעה היחידה זה שכנראה שילמנו למישהוא בסוכנות משכורת חודשית... לא, בעצם משכורת שנתית. ככה אנחנו - יום ראשון בהודו- עוד לא הבנו איך הדברים עובדים כאן.
אחרי יומים השגנו וייפי איזה מייל אני מקבלת? מייל מהמלון שהזמנו בו חדר ללילה הראשון בדלהי ובו כתוב "לא הגעתם. האם הכל בסדר? דרך אגב, תיזהרו מהמוניות בשדה תעופה, חלק מהם עובדים על אנשים ואומרים שהמיין באזאר סגור כדי לקחת למלון קר יותר...".
זאת אומרת ביום אחד, עבדו עלינו פעמיים.
זהו!
נו מור מסטר נייס גיא!
אנחנו והודים - לא חברים!
מרגע זה, אנחנו לא נחמדים יותר לאף-אחד. כל הודי בחזקת אשם מבחינתנו!
כל מחיר שמציעים לנו - מתמקחים עד המוות איתם. אנחנו לא ניתן את השתי שקל שלנו לאיזה רמאי. מי שמתחיל לדבר איתנו ברחוב - חוטף צעקות. והעיקר - כל הזמן אנחנו אומרים זה לזה, זאת הודו, אין מה לעשות, נתרגל נתרגל.
לא אשקר - כל יום כמעט נזכרנו בדרום אמריקה והעלנו זכרונות, עד כמה קל ונעים היה לנו שם.
נראה לי שהיינו מוכנים לעוף לתאילנד כבר בשבוע הראשון לטיול... אבל הבושה... מה הודו תשבור אותנו? לא! ממשיכים לטיל בכוח.

לאחר מספר ימים הגענו לפושקר. לא משנה כמה יהללו איזשהו מקום בהודו - בסופו של דבר זה מקום עם המון מבנים שבורים, זוהמה ברחובות ואוטובוסים משנת 1960. אבל זה הקסם של
הודו
😊.
בפושקר יש שוק גדול ומספר מקדשים- לאחר יומיים מיצינו, ובעצת כמה ישראלים, החלטנו לנסוע לעיר אודייפור. בשבילזה לקחנו סליפר באס -זה אוטובוס שבחלקו העליון, מעל המושבים, מותקנים תאים זוגיים (ותאים ליחידים) בגודל של 2 מטר על מטר.
אז אני ודימה יושבים בתא שלנו (עם התיקים) ומתמוגגים! האינטימיות! הרומנטיקה!
תא קטנטן, הכל חשוך, אנחנו מחובקים בתנוחת כפיות ומסתכלים מהחלון על הרחובות...
הדבר היחיד שקצת הרס את החוויה, זה ההודים שישבו מתחתינו, עישנו וניהלו שיחה בצרחות.
באודייפור היה סבבה, כמן בכל רג'אסטן, היינו בארמונות מבצרים, ומקדשים (זה בעצם מה שיש לראות במחוז הזה).
ישנו במלון מגעיל, שהיו בו מים חמים 4 שעות ביום, בשעות הכ הזויות. אבל היתה להם מסעדה על הגג עם נוף על כל העיר, אז הסתפקנו בזה.
יומיים באודייפור ויצאנו לדרך לרישיקש. זו עיר יחסית צפונית במדינה - בירת היוגה בהודו ,מסתבר.
לילה ויום נסענו לרישקש. 14 שעות בסליפר באס, 5 שעות ברכבת, שעה באוטובוס מקומי וריקשה למלון. כל הזמן הזה אכלנו 4 שקיות צ'יפס, כי לא רצינו לקנות אוכל ברחוב... מי יודע יפה האוכל הזה היה? הודו אחרי הכל.
הסליפר באס - טעות ענקית. הכל טוב ויפה כשאתה נוסע בו 6 שעות. אבל 14 שעות? בן-אדם צריך לעשות פיפי. וכמובן שהאוטובוס עוצר במקומות הכי שכוחי-אל ביקום, פחד אלוהים. כל החבר'ה עושים את הצרכים שלהם ברחוב. ואני?! טוב, ברומא - התנהג כרומאי. אבל, למה, למה, בכל פינה חשוכה, בכל ערמת זבל, יושב או שוכב איזה הודי...

הגענו לרישיקש והתאכסנו חדר הכי מחורבן בהוסטל, כי זה כל מה שהיה פנוי. בדרך נהג הריקשה עבד עלינו והוריד אותנו במקום ממש רחוק מההוסטל שביקשנו. ביחד עם הדרך הארוכה והעובדה שהיינו רעבים כמו כלבים - אפשר לומר שמצב הרוח שלנו היה ברצפה. דימה השתמש בהרבה קללות עסיסיות שלא שמעתי ממנו כבר הרבה זמן.
ואז התעוררנו לבוקר חדש ברישקש והכל נהיה הרבה יותר טוב!
איזה רוגע, שלווה - שאנטי כמו שאומרים בהינדי. האוכל ממש טעים - בכלל בכל הודו - כל יום אוכלים במסעדה שונה והכל זול זול זול. ארוחה שלמה - 15 שקל. וגם ההודים נחמדים כאן, מחייכים, לא מציקים - "נמסטה" , "נמסטה" (שלום בהינדי).

על מעללינו ברשיקש, בפוסט הבא.
ולסיכום, מקרה טיפוסי בהודו:
אנחנו עומדים בלובי של ההוסטל שלנו - גודל הלובי 3 על 3 מטר - בלובי נמצאים גם כלב ועוד איזה 4 עובדי הוסטל. מבעד לדלת הפתוחה, נכנסת פרה , ככה ברגוע בנונ-שאלנט. ופתאום - הכל מתפוצץ. הכלב מתחיל לנבוח, כולם מתחילים לצעוק - זה על זה, על הפרה , על הכלב - הפרה שועטת פנימה, מתנגשת בדלפק, באוויר צרחות, נביחות, מו-מו, ודימה עומד בצד ונשפך מצחוק. בסופו של דבר, הפרה לוותה החוצה, הדלפק הוחזר למקום, רק הכלב קצת היה לא מרוצה.

יאללה ביי!

---