אז עברו בקושי יומיים, אני עדין באולן באטור ו&

---

אבל מסיבה טובה- ביום ראשון אני נוסע בעז"ה למורון ומשם לחדגל, כשכל מה שאני יודע על המקומות האלו , זה שהם באיזור האגם- חופסגול. לא יודע אם יהיה שם אינטרנט וכנראה שעד שאני אחזור לאולאן-באטאר יעברו בערך שבועיים. (אגב, עדיין לא הצלחתי להין אם זה אולאן- באטור או באטאר- נראה לי שאפילו המקומיים לא בטוחים איך אומרים את זה).
בכל מקרה, המשימה להיום היתה- ללכת לשוק נרנטול ולקנות כמה דברים הכרחים.
התוצאה: הצלחה חלקית. או, איך להיראות כמו ליצן בתוך שעתיים.
הכל התחיל כשפגשתי לפני יומיים ישראלי בשם אלון, שמשום מה זכר שהיינו ביחד באותה פלוגה בטירונות. תוך כדי השלמת פערים ומתן טיפים הדדיים (הוא עזב היום לסין)
פתאום, אחרי שדיברנו קצת על טרקים בשטח, הוא שואל אותי איזה אוהל יש לי.
"אוהל"???
"אתה בלי אוהל"??.
"למה, צריל להיות לי"?
"רצוי..."
מפה לשם דיברנו ואז נזכרתי בשאלה חשובה:
"אגב אוהל, אני צריך גם שק-שינה"?
הוא בהתחלה חשב שאני צוחק, וכשהוא הבין שאני רציני, הוא הסתכל עלי במבט של "אתה נורמלי?" או לחילופין, "אני מקווה שיש לך ביטוח שכולל צוות הצלה..."
מן הון להון, גיליתי שכדאי שיהיו לי עוד כמה דברים לפני שאני מתחיל לטייל במונגוליה:
"אתה בטוח שאני צריך פנס? זה סתם נראה לי כמו משקל מיותר...", כובע, סכין, סנדלים שעוד לא התפרקו, זוג ספייר של מכנסים קצרים ועוד כמה דברים די בסיסים.
אז הגעתי לשוק, שהכניסה אליו עולה 50 טוגריק (4 סנט), והתחלתי לחפש. מהר מאוד גיליתי כמה אני מתגעגע לסין, שם עוד יכולתי לתקשר עם אנשים, וממש לדבר איתם ולא שיראו לי את המחירים של כל דבר על צג של מחשבון כמו ילד מוגבל.
מסתבר שאחד המאפיינים הבולטים של המונגולים הוא כפות רגליים בגודל של ילדה בת 6 במקרה הטוב. ואני, עם סנפירי האדירים, בסה"כ מידה 47, נאלצתי לכתת רגלי בין עשרות הדוכנים כשלרגלי סנדלי המפורקים. בשלב מסוים, אחרי שראיתי שאני לא מצליח לתקשר עם המוכרים, קניתי עט ורשמתי על פתק 47, ואז כשראיתי זוג סנדלים שנראו לי נורמליות, הייתי מצביע על הסנדלים ומראה להם את הפתק רק כדי לראות את מבטם המשתאה בפעם הראשונה הם רואים מישהו עם מידת נעליים לא אנושית שכזו, ואת ראשיהם המנידים לשלילה. בסוף, מצאתי סנדלים שזוהרים באור למרחק של כמה קילומטרים, ובחושך אני מניח שזה הדבר השני מלבד החומה הסינית שניתן לראות מהירח.
מצד שני, אומרים שהחומה הסינית זה סתם מיתוס...
הדבר הבא היה כובע! מסתבר שבכובע הרשמי במונגוליה הוא כובע מצחיה רגיל- עדיף עם כיתובים של ערסים מטומטמים. אז לאחר חיפושים נואשים קניתי בסוף כובע ברט, שאיתו אני נראה כאילו יצאתי מתוך ז'ורנל שמפרסם באגטים...
שק"ש לא מצאתי, אז אני חוזר לשם מחר- אבל מצאתי פנס ראש ב-2 דולר. אין לי ספק שהוא יחזיק לי מעמד יותר זמן מהמכנסיים
MADE IN KAZHSTAN
שקניתי...
על סכין ויתרתי. יש לי סכין בישול קטנה, וכולי תקווה שהיא תעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר!
אחרי שיצאתי מהשוק, נעול בסנדלי הזה"ב החדשות שלי, ולראשי כובעי החדש והיפה ("כן, אני בטוח,זה כובע של בנים, לא של בנות, אל תדאג..." הרגיע אותי טורו, בעל הגסט-האוס, כששאלתי אותו, "וזה גם כובע מאוד יפה" וכבש את פרצופו המחייך בריצפה..), עליתי על מונית שירות. עכשיו כשאני אומר מונית שירות, אני לא מתכוון למוניות השירות שנוסעות בת"א,מזגן, מספר נוסעים מוגבל ומותרות כגון אלה, אלא ל-20-30 איש במיני ואן שאמורה להסיע עד 10 אנשים. ילד יושב לך על הרגליים שמצידם תקועות בבירכיים של האישה שיושבת מולך, אדם אחד נרדם לך על הכתף, וזה אפילו לא החלק המעניין בנסיעה. מסתבר שבגלל המונגולית הרהוטה שאני לא דובר, נסעתי לקצה השני של העיר, לשכונות העוני. איפה שאנשים גרים באהלים משפחתיים שנקראים גר. מחוץ לעיר הבנתי שזה די נפוץ, אבל לא חשבתי שזה יהיה גם בתוך העיר. אני לא מצליח להיזכר שראיתי מקום יותר עלוב מהאיזור הזה בשום מקום. בסוף, כשמונית השירות הגיעה כבר כמעט הגיעה ליעדה הסופי, הבנתי שטעיתי באיזשהו מקום. ואז, נפלה עלי ההשראה וניזכרתי שיש לי מפה של העיר בכיס!!! הוצאתי אותה והצלחתי להסביר לאלה שישבו עוד במונית שירות לאן אני רוצה להגיע, וכנראה שאמרתי משהו נורא משעשע, כי כולם פתאום התחילו להתפקע מצחוק...
הם עזרו לי למצוא את האטובוס הנכון הפעם מהתחנה הסופית ונפרדתי מהם לשלום.
אז זהו, היום ראשון אני מקווה להתחיל לראות משהו ממונגוליה, במיוחד אני מחכה לפסטיבל הנאאדאם שמתחיל בשבוע הבא. אין לי מושג מה זה, אבל כולם פה נורא מתרגשים בגלל זה.
אז בפעם הבאה שאני אכתוב, זה כנראה יהיה בעוד שבועיים לפחות. וכנראה שיותר.
אז אל תדאגו לי... קניתי היום פנס...
ביי.

---