אליפות העולם בקריקט, ורנאסי הודו.

---

מומלץ ליישר הטקסט לימין לפני הקריאה
(view -> encoding -> right to left document.)


יש רגעים בספורט הישראלי שקשה לנו לשכוח.
אירועים גדולים מהעולם ואירועים קטנים שהם רק שלנו. האולימפיאדה, המונדיאל, ליגת האלופות. מכבי ת"א בפיינל-פור, אברבוך מתעופף באוויר, שחר פאר
מפסידה בעוד טורניר חשוב. "אנחנו על המפה" של טל ברודי, פיני גרשון מקבל טלפון נרגש מאריק.
האוהדים שקופצים למים בכיכר, היסטריה. שמחה ילדותית מתפרצת, תחושת אחדות וגאווה. בכל אלה נזכרתי בעודי יושב עם ראג'ו בפינת רחוב, בעיר
הקדושה ורנאסי שבהודו, מביט בעשרות הודים נלהבים . קבוצה ענקית גועשת ורועשת, על סף האלימות, של אוהדי קריקט ופטריוטים נרגשים.
"הודו ניצחה היום ניצחון גדול" ,הוא מסביר לי. "פקיסטן היא האויב מספר אחת שלנו, לא רק בפוליטיקה - אלא גם בקריקט."
"עכשיו החגיגות יתחילו, אתה תראה. כל הרחובות פה יתמלאו, לא יהיה מקום לזוז. כדאי שתזהר" הוא מנדב עצה, "תשאר ברחוב הזה, הוא שקט יחסית,
ופה לא יהיה בלגן". כמה שעות לאחר מכן, מצאתי את עצמי שוב ברחוב השקט הזה. מזיע, מסכן, ומיובש. מרגיש כמו אחרי אונס קבוצתי, נראה כמו אחרי תאונה.
זה מה שקורה לאדם סקרן, שהולך לחגוג את נצחונה של הודו על פקיסטן באליפות העולם לקריקט. לא יהיה מיותר לציין : ברחוב הראשי, ורנאסי, הודו, עם
מאות הודים מיוזעים וחצי שיכורים, שלא בדיוק מגלים איפוק.

קריקט הוא המשחק הפופולרי ביותר בתת היבשת ההודית. ילדים משחקים פה קריקט מגיל אפס, ובכל מקום.
בסמטאות הצרות, על גגות הבתים, בכל מקום שאפשר לזרוק בו כדור. השנה,
גמר אליפות העולם היה אירוע מיוחד - מפגש תרבויות, משחק המביא איתו מתיחות טעונה.
הודו ופקיסטן, שכנות המקיימות בניהן יחסים פוליטיים - צבאיים - גרעיניים מתוחים ועדינים. בעולם המושגים שלנו, דמיינו את גבר המונדיאל בין נבחרות
ישראל ואיראן. בעצם, המילים "מונדיאל" ו"ישראל" לא יכולים לבוא במשפט אחד מבחינה תחבירית. זה פשוט לא ייתכן.

המשחק היה צמוד. כותרות עיתונים בהודו בנו בהדרגה מתח עצום לקראת המפגש, והמדינה כולה (מעל למיליארד תושבים) הייתה מרותקת למסכים.
זהו לא פחות מעניין לאומי. לקראת אמצע העימות עלתה פקיסטן לעמדת הפיבוריטית ונראתה כמועמדת הבטוחה לנצחון. המתח הגיע לשיאים חדשים כל כמה דקות.
עשרים ההודים שצפו במשחק לצידי שתקו והביטו במסך במתח. עשרים איש זה המון בני-אדם לחדר של שני מטר מרובע, קצת פחות מצינוק בכלא.
תנוחות בלתי אפשריות וגמישות מפתיעה (שנים של יוגה...), צורות ישיבה שלא הכרתי (ארבעה על כיסא אחד?), ושאר מוזרויות, אפשרו לכולם להביט
לתוך ריבוע של 21 אינץ' בצורה שווה. מכיוון שמגע גברי מוגזם וריחות זיעה אינם מתחביבי הגדולים, החלטתי לצאת החוצה לנשום קצת אוויר.
החלטה שגויה. ברגע שיצאתי כבה החשמל בכל העיר, ואיתו כבו מסכי הטלויזיה.


באחד הבתים הקטנים בסמטה היה גנרטור, ומשפחה קטנה צפתה במשחק בנעימים, ללא הפרעה. בתוך דקות מצאתי עצמי נישא על-ידי גל אנושי, עשרות
אוהדים מתוסכלים, זורמים בסמטה כמו עדר פרים ברחובות ספרד, בדרכם לבית עם החשמל.
במבט מהצד כעת ראיתי עשרות אנשים נערמים בערימה בלתי הגיונית בסמטה צרה, ומציצים דרך חלון קטן.
כל חבטה או תפיסה מוצלחת של הנבחרת ההודית לוותה בשאגות שמחה מוזרות ביותר מכיוון גוש ה"מר גמישים" הרוטט הזה, שחסם את דרכי.
בהחלט חוויה אנתרופולוגית מעניינת.
המשחק נמשך בתוצאה צמודה כאשר לכל אחת מהנבחרות סיכויים שווים לנצחון. רק ארבעה כדורים לסיום, ממש ב"דקה התשעים ואחת", נפסל החובט
הפקיסטני האחרון, והמשחק נגמר. נצחון. נבחרת הודו סוחפת את המדינה בנצחון ענק - אלופת העולם.
מה שקרה מרגע זה והלאה אני לא זוכר, או אולי מנסה לשכוח. אפשר לומר שהחוויה האנתרופולוגית המעניינת שמולי חשבה שלרוץ לחבק את התייר
התמים עם המצלמה זה רעיון טוב. טוב, בכל אופן, זה לא היה.
כשעה לאחר המקרה הטראומתי הזה מוצא עצמו עבדכם הנאמן בכיכר המרכזית של העיר ורנאסי, מצלם-מתמוגג-מסתחרר בסופת טורנדו של אנשים, צבעים וקולות.
תאמינו לי, ההודים האלה יודעים לחגוג. הכיכר, שגם כך היא פאר היצירה של תוהו ובוהו ואי סדר מוחלט, הפכה לנקודת מפגש של מאות גברים משתוללים,
מלאי גאווה לאומית ועם הרבה אלכוהול בדם. דגלים, נפצים, ידיים ואגרופים מונפים באוויר.
מכוניות עמוסות באנשים - חצי גוף בחוץ, קוראים קריאות מלחמה מוזרות, מוזיקה, ריקודים. מסיבת ענק ספונטנית באמצע הרחוב, שלא ברור איך ומתי
היא תגמר...ראיתי שוטרים עומדים בצד ומחייכים בסיפוק וגם כמה תיירים זרים מצלמים מרחוק.

זה היה לפני שראיתי את הילד שהסתכל עליי. עליי, ועל המצלמה שלי. ואז מסמן משהו לחברים שלו. ואז, כבר הייתי אבוד.
לברוח יהיה חסר סיכוי, להתנגד יהיה טפשי: כל שנותר לי הוא להכנע. להכנע להמון הזאטוטי ששעט אליי,
שואג את שאגת הקרב המפחידה Hello, one photo! ורומס אותי תחת כמות אדירה של ידיים, רגליים, דגלים, בגדים, ושאר דברים מיוזעים שלא הצלחתי לזהות.

לאחר שהצלחתי להחלץ, ולהסביר לילד שאי אפשר לצלם אותו כשהפרצוף שלו מרוח על כל העדשה, התרחקתי משם והבטתי לאחור.
אני לא יודע למה, אבל דווקא אז נזכרתי בבית. במדינה האהובה שלי. או יותר מדיוק - לוויה של פעיל חמאס בעזה לאחר עבודה טובה של חיל האוויר.
מאות אנשים טעונים, רגשות, צעקות. דגלים ירוקים של החמאס או דגלי הודו. קריאות "אללה ואכבר" זועמות או קריאות שמחה הינדיות
שנשמעות בערך אותו הדבר שתי הסיטואציות הפוכות לחלוטין. שמחה ואהבה אל מול שנאה וכעס, אבל התמונה דומה... כמה שהיא דומה.

וכך, חזרתי לחדרי בשעת לילה מאוחרת. מזיע, מסכן, מיובש. מרגיש כמו אחרי אונס קבוצתי, נראה כמו אחרי תאונה.
במצלמתי החבוטה כמה רגעים יפים שהונצחו ובליבי ידיעה אחת ברורה: בפעם הבאה שארצה לחוות חוויות כאלו,
אפתח טלויזיה. הערב החווייתי הזה היה יכול להגמר גם בצורה לא כל-כך בריאה,
. אחרי הכל, זאת הודו

---