סוסי יאור אדיפל 9: סיפורים נבחרים מארץ הקודש

---

מה עשית היום למען סביבה טובה יותר?

אדוני השופט ו/או תקציר תולדות המניפסט האופניימרי
לקראת סוף הטיול במקדוניה סבלתי מכאבי ברכיים. מכיוון שממחלות ברכיים לוקח הרבה מאוד זמן להחלים, אם בכלל, הייתי מאוד פסימי. בהיותי אדם מאוד מעשי התחלתי לתכנן את אורח חיי לאחר שאתלה את הנעליים: איך אפסיק להגיע לאימוני הנבחרת, אעבור לענפי ספורט שפחות פוגעים בברכיים, ואתחיל לטייל בחו"ל רק במסגרת טיולים "רגילים", נטולי דיווש.
ביום הגעתי לארץ הלכתי לבית משפט השלום בחיפה, לדיון מכריע בעניינו של מפעל מזהם: כדי לסייע לשופט להכריע בכיוון הנכון הגענו למקום, כעשרה פעילים סביבתיים, וישבנו בקהל כ"נציגי ציבור".
כשיצאתי מבית המשפט חשבתי לעצמי, שבמובן מסויים העובדה שהגעתי לבית המשפט בעניין כזה, וחזרתי הביתה ברגל - ולא במכונית - מהווה אקט אופניימרי הרבה יותר מאשר עוד עשרה אימונים מפרכים בכרמל. אבל אולי רק אני חושב ככה.
רק למקרה שמישהו דאג: ביקור אבל רופא ספורט, מומחה לבעיות ברכיים, הבהיר לי שאני יכול להמשיך להתאמן ולרכוב ללא כל חשש. כך שאני עדיין חי, בועט ורוכב

HIS FATHER STATE (AVIHU MEDINA)
בסרט "זוהר", אביהו מדינה רואה בזוהר ארגוב את מי שיביא את המהפכה, שתוציא את הזמר המזרחי מהגטו, ותהפוך אותו (את הזמר המזרחי, לא את הגטו) לנחלת הכלל.
זוהר עצמו, כידוע, לא היה מומחה גדול לסוציולוגיה (וגם לא בדיוק למ"ד-ו"וניק, אבל זה כבר עניין אחר). אותו עניין בעיקר להופיע ולמכור תקליטים.
לעתים נדמה לי שהאופן שבו אני מתייחס ל"אופניימריות", כמו שאני קורא לזה, מזכיר קצת את היחס היומרני של אביהו מדינה - שהוא אדם וזמר שאני מאוד אוהב ומעריך - כלפי הקריירה של זוהר ארגוב.

לעתים נדמה לי שהבדלי הגישה ביני לבין רוב ה"שרוטים" בארץ דומים להבדלי הגישה בין אביהו מדינה לבין זוהר. עבורי "להיות אופניימר" זה קודם כל להאמין באג'נדה חברתית וסביבתית מסוימת - וגם לשמור על אורח חיים בריא וספורטיבי, אם אפשר. עבור רוב הרוכבים בארץ להיות "שרוט" זה לקנות אופניים בעשרים אלף ש"ח, לחרוש את הארץ באוטו שהאופניים תלויים מאחוריו, וכן, מדי פעם גם להוריד את האופניים מהאוטו ולרכוב קצת (רק במסלולים בלי עליות קשות מדי, כמובן). ג

The blanket will be short (TIKTZAR HAYERI'A)
במדינות מתוקנות הונהג מיסוי חובה על שקיות ניילון, וצריכת השקיות ירדה בין-לילה בתשעים אחוזים: לא מפתיע, כי אני לא מכיר אפילו אדם אחד שהיה יוצא מהסופר עם יותר משתי שקיות ניילון, אם הוא היה נדרש לשלם שקל אחד עבור כל שקית.
כל אדם בעל מצפון שקורא בעיתונים לא רק מדורי ספורט או רכילות, יודע שבעצם זה שאנחנו מייצרים וצורכים כל-כך הרבה מוצרים שאינם מתכלים, אנו מסכנים את עתידנו. תקצר מלפרט זאת כרגע, אבל הסכנה היא הרבה יותר קרובה ומוחשית ממה שנדמה לרובנו.
אז עד שישראל תהפוך סופסוף למדינה מתוקנת גם מהבחינה הזו, בפעם הבאה שאתם יוצאים מהסופר, אנא דמיינו לעצמכם, שכל שקית ניילון עולה לכם שקל, והתנהגו בהתאם. תודה.

סוסי יאור אדיפל 9 או,
איך הפכתי לאימתם של שוטרי מרחב הבירה

הפעם הראשונה שבה השתתפתי בריסוס גרפיטי הייתה לפני 15 שנים, יחד עם שני חברים. חבר של שלושתנו הקים אז את להקת הרוק הראשונה שלו, ששמה החינני היה "סוסי יאור אדיפליים", ואנחנו החלטנו להנציח את שם הלהקה גבוה על קיר ביה"ס היסודי, שבו בילינו את שנות ילדותינו העליזות.
מכיוון שהייתי הפחדן, הגמלוני וחסר הניסיון שבחבורה, הוטל עלי התפקיד הפשוט של כיוון המרססים מלמטה: שני חברי האמיצים ריססו את הכתובת כשפלג גופם העליון משתלשל מתחת למעקה גג ביה"ס. להתנודד בין שמיים וארץ עם הראש למטה והרגליים למעלה זה לא כל-כך נוח (תשאלו את מוסוליני), ולהצליח לרסס אותיות גדולות בכתב-ראי במצב כזה בלי להתבלבל זה כמעט בלתי-אפשרי. לכן היה צורך במישהו, שיכוון את הכותבים מלמטה.
ביצעתי את חלקי במשימה לא רע, אלא שכשהם הגיעו לאות האחרונה התבלבלתי גם אני, וכך, במקום "סוסי יאור אדיפליים", במשך שנים נותרה גבוה גבוה על קיר ביה"ס, סמוך לגג, הכתובת "סוסי יאור אדיפל9".

כמה חודשים מאוחר יותר קניתי את הספריי השחור שלי, שהפך לאימתם של שוטרי ירושלים, ומאז, במשך כמה שנים, ניצלתי את רכיבת יום-כיפור השנתית המסורתית לריסוס כתובות: יש מעט מאוד שוטרים בחוץ ביום כיפור בחמש בבוקר.
אחת מיצירות המופת שלי הייתה הסיסמא: "חומוס פינתי - מנות יפות", שריססתי מתחת למחלף אבו-גוש בכביש ירושלים - ת"א. יצירה מפורסמת אחרת הייתה הכתובת הענקית, גודל כל אות כקומת אדם, "כביש חוצה ישראל - בכייה לדורות", שריססתי על קיר בטון חשוף בכביש משכונת פסגת זאב למרכז ירושלים. בשאר יצירותיי שקדתי בעיקר על הנצחת שמה של קבוצתי האהובה, הפועל ירושלים, על קירות שונים ברחבי העיר.
מאז עברו כמה שנים. הלהקה של החבר שלי התפרקה, והחבר עצמו הפך לעורך מקומון. חומוס הפסקתי לאכול, מטעמי דיאטה. כביש חוצה ישראל נסלל (וזו, אכן, בכייה לדורות, אבל על כך - בהזדמנות אחרת). הפועל ירושלים עלתה ליגה כמה פעמים, וירדה ליגות הרבה יותר פעמים.
רוב הכתובות נעלמו. אף אחד לא טרח לבזבז סיד כדי למחוק אותן, אבל הזמן עשה את שלו.
היום אני מעט חצוי בדעתי בעניין כתובות הגרפיטי. מחד, אני מתנגד לפעילות בלתי חוקית ולבזבוז כספי ציבור (שמושקעים כדי לנקות את הקירות מהכתובות). מאידך, חלק מהכתובות הן די משעשעות, ורובן מתנוססות על גושי בטון מכוערים, כך שהן לא ממש לא פוגעות באסתטיקה של המרחב הציבורי. שלטי פרסומת ענקיים הם מפגע אסתטי הרבה יותר מעצבן, ואותם אף אחד לא חולם להסיר. ג

סבון נוזלי

יש רק שני הבדלים בין סבון נוזלי לבין סבון רגיל:
הראשון - סבון נוזלי עולה פי שמונה, אבל נגמר הרבה יותר מהר.
השני - סבון רגיל נעטף באריזה קטנה מנייר (שגם הוא ניתן למחזור), ואילו סבון נוזלי נעטף באריזת פלסטיק ענקית
ובלתי-מתכלה, שבפועל אף פעם לא ממחזרים.
"אז בפעם הבאה שאתם יוצאים מהסופר" וגו'. ג

האקסית המיתולוגית

נקמתה של מיטל, להלן, האקסית המיתולוגית נאמבר טו, היתה מבריקה ומתוחכמת: היא ביקשה ממני לעזור לה בפרויקט במסגרת לימודי הצילום שלה. את רוב הצילומים היא בחרה לעשות בבית בבנייה, נטול חלונות או גג, ביום הכי קר בשנה, בירושלים. מיותר לציין שאלה היו צילומי עירום. חלק מהצילומים נראים כאילו בעוד רגע אנו עומדים להסתער זה על זה בתשוקה ולהסיר מעלינו את שארית בגדינו. טעות: התשוקה היחידה שבערה בי בזמן הצילומים היתה התשוקה להתלבש כמה שיותר מהר ולהיכנס לתוך תנור.

Johnny Depp and me

An anonymous commenter didn't like my ass picture (See the comments below). Fortunately, those who are aimed to love it - i.e. women, of course- love it indeed.
Shortly after Meital took my pictures, she published them at her project at school. One of her friends, a nice girl, liked very much the picture of my ass, so she copied it, and pasted it on her cupboard. I was so proud when I heard about that - that's really as if I were mighty Johnny Depp or so.
Anyway, I guess that some day I will indeed remove that picture (so take the chance to watch it carefully now, before I do so).

שמעון אדף

זאת מזימה של הקפיטליזם להגיד שהצרכן שולט בשוק. לי יש גישה תיאורטית שלא נוסתה מעולם אז אי אפשר להגיד אם היא צודקת או לא. הגישה אומרת שאנשים רוצים מה שאומרים להם שהם רוצים. כל מערך השוק נבנה על ההנחה הזאת, החל מפרסומות וכלה באמנות. כשאדם נמצא במערך מתמיד של גירויים שיש בהם הורדה של האנרגיה האינטלקטואלית שהוא משקיע, אז אי אפשר למדוד מה ואיך הוא היה צורך אלמלא כך. הצמצום האינטלקטואלי הזה גורם לצופים לצרוך מוצרים גסים שלא מחייבים אותם לחשוב. אם משתעבדים לסיטקום נחות לא עומדים בתור לספרים של דיקנס, שזה היה הסטנדרט במאה ה-19.

(שמעון אדף - מתוך "צומת אדף" - ראיון למוסף "הארץ", 2.11.01).

Old Kato

---

Photos

Bike on rock
The statues' way, near Beit-Shemesh

Mivtza Pitzutz
Bemis'edet Rega Ragu'a

Bike on rock (2)
The statues' way, near Beit-Shemesh

Comments

[anonymous]

if you don't want to lose readers remove the ass picture

[Zohar(ul)]

מת עליך!
איתמר - רק רציתי להגיד שאני מת עליך - משלב הומור מושחז, רגישות סביבתית, ערסיות אשכנזית, חנניות גאונית, ותמהיל שרק אתה מסוגל לו. במילים, בתמונות, ובמה שבינהם. תבורך על היותך אתה. ז*הר

[ofanan]

See referring (in English) in the text - Ofanan

[מיטל הצלמת]

התחת הכי סקסי בעיר
כל הכבוד לך על הבלוג! כהרגלך אתה מחפש תשומת לב ... ורחמים מהקור... אבל שכחת להגיד שיותר מכל הקור הזה... נהנת בטירוף מהצילומים, והחשיפה (ולא רק של התחת) וכמובן.. ממני... אם תרצה יש בידי הוכחות מוצקות ועומדות איתן... (המבין יבין). בכל מקרה נהנתי לקרוא את הבלוג שלך. תמיד משלב סכל עם הומור איתמרי שכזה... אוהבת תמיד ומוכנה לאתגר אותך ליום צילומים והפעם בחרמון... אחרי הכל הנקמה המתוקה צריכה לבוא... לא?!!! ואל תשכח לתת לי קרדיט מלא לתמונות...

[Yosi]

איתמר אתה גדול
אגב איתמר בנורבגיה בסופר שקיות נילון עולות קרונה אחת כלומר כ 60 אגורות כל אחת הם חזקות איכותיות וגדולות ולא נקרעות ולכן לוקחים מהם 2-3 מקסימום וזה עובד יוסי